שאלה:
האיך שייך שיש שינוי מנהגים בענין כיצד לכתוב פצוע דכה או פצוע דכא, משה רבינו קיבל תורה מסיני? ועוד אם שייך שכחה על מה שקיבל, אם כן שייך לומר על הרבה דברים, אפשר משה לא קיבל ואיש אחר הוסיף הדברים, אם כן בטלה כל התורה כולה?(חס ושלום)
תשובה:
שלום וברכה לשואל היקר. בס"ד רמת הדיוק בתורה שבכתב הקיימת בעם ישראל אלפי שנים, היא עובדה המעוררת התפעלות. ניתן למנות על האצבעות את השינויים בין הנוסחאות בספרי התורה כיום. שינויים אלו מעטים ואין בהם שינוי רציני המשנה משמעות. במשך הדורות והגלויות השונות נוצרו כמה גירסאות קלות, שאין בכך ולא לשנות מאומה מאמיתת תורתנו הקדושה (ראה בהרחבה).
מקורות:
בספר החינוך (מצוה תרי"ג) דן בעניין זה באריכות, שם הוא מתייחס לכלל השינויים בספר תורה כגון חסרות ויתרות, כתיב מלא וחסר. וכידוע יש כמה שינויים בין ס"ת אשכנזי לספרדי, ובמיוחד ביניהם לס"ת תימני. אולם הוא כותב (שם) שאין שינוי שיש בו שינוי משמעות, וז"ל: "ומ"מ קשה כיון דזה ג"כ מ"ע והאיך לא נתנו לבם שלא לשכוח ולמה נשכח בימי האמוראים כי בימי התנאים לא נשכח כמבואר בסנהדרין דף ד' גבי יש אם למקרא ויש אם למסורת ע"ש ודרשו הרבה דרשות וע"ש בתוס' והאיך נשכח בימי האמוראים. ונלע"ד בירורן של דברים דיש שני מיני חסרות ויתרות אחד דע"י החסר או יתיר נשתנה פירוש התיבה או יוכל להשתנות כהנהו דמבואר בסנהדרין... א"כ משתנה פירוש התיבה ע"י חסר או יתר בודאי הס"ת פסול ואין לה דין ס"ת כי הוא תיבה אחרת כפי שנמסר לנו ומכש"כ למאן דסובר אם למסורת ובודאי כה"ג א"י ג"כ מ"ע זו. אך יש חסירות ויתרות דאינו משתנה פירוש התיבה ע"י זה כגון אהרן בפרשת תצוה במס"ק יש מסורת דנכתב מלא בוא"ו. וכן ראיתי בס"ת ישנים אך הרבה בעלי מסורת חולקין על זה וכן נוהגין האידנא עיין באחרונים וכן פצוע דכה דיש קצת מסורת דנכתב באל"ף לבסוף. וכן ראיתי בס"ת ישנים והיום כותבין בה"א בסוף דברים כאלו אין משתנה פירוש המלה עי"ז בכה"ג אין קפידא בחסרות ויתרות. והנה חלק הראשון ודאי לא נשכח כלל ובפרט דאנן פסקינן יש אם למסורת א"כ נ"מ לדיני התורה וח"ו בודאי לא נשכח אפי' כחוט השערה מהדין ובפרט דנוגע למ"ע של כתיבת ס"ת וח"ו שיתבטל מצות עשה ע"י שכחה אך אותם חו"י שלא נשתנה פירוש המלה כלל בין חסר או יתיר אינו מזיק כלל וזה שכחו ע"כ לא הי' יודעים אם וא"ו דגחון מהאי גיסא וכו' וזה דלא נשתנה כלל אינו מזיק למצוה זו ויוצאים בכתיבה זו המצוה בשלימות ומכש"כ לפי מה דפסקינן יש אם למסורת אם כן נדרש הרבה דינים מהכתיבה ע"ש דב"ה ורבנן סוברים כן וכן הלכה (וכולהו דסברי יש אם למקרא אוקמי' בשיטה דלית הלכתא כוותי' כידוע) אם כן ע"י כתיבתו מלא חסר או להיפך מהפך תורת א"ח בודאי אינו ס"ת כלל אך דברים שאין משתנה פירוש המלה פשיטא לי דאין מעכב כלל ואם כל התורה כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא כידוע מ"מ כיון דאינו משתנה פירוש התיבה ובקריאה אינו ניכר אם מלא או חסר ל"ל בה כנ"ל דאין סברא כלל דמצוה הנהוגה ישתכח ח"ו שלא יוכלו ישראל לקיים מצות עשה מה"ת בכמה דורות וח"ו והעיקר כמ"ש". למעשה כמעט ואין שינויים וחילופי נוסחאות בס"ת, וזהו דבר פלא איך עם ישראל שמר אלפי שנים ובמשך כל הגלויות, על דיוק שכזה בתורה שבכתב. ישנן רק כתשעה מקומות שיש בהם הבדלים בין ס"ת, לרוב מדובר בדין של חסירות ויתרות, בנוסף ישנו הבדל בבראשית (ט' כ"ט) שבס"ת האשכני והספרדי כתוב "ויהי כל ימי נח", ומאידך בס"ת התימני כתוב "ויהיו כל ימי נח", כמו כן ישנו את ההבדל שהוזכר בשאלה לגבי פצוע דכ"ה/א הכתוב בספר דברים (כ"ג, ב') שנחלקו כאמור אם לכותבו באלף או בהא, והמנהג כיום בס"ת הספרדים וברוב ס"ת האשכנזים לכתוב דכה בהה, ואילו בס"ת התימנים כתוב דכ"א בא', וכן בכמה ס"ת עתיקים מאשכנז. ישנם עוד קצת הבדלים בעניין פרשיות פתוחות וסתומות (בספר ויקרא ז' כ"ט, יש הנוהגים לעשות רווח לתחילת פרשה פתוחה, ויש הנוהגים כדעת הרמב"ם שאין שום רווח בתחילת הפרשה), וכן יש שינוי מסויים לגבי אופן כתיבת שירת הים ושירת האזינו. מכל מקום אין שינוי משמעותי בין ס"ת השונים. ובשו"ת יחו"ד (ח"ו, נ"ו) דן בכך באריכות, והעלה שאין חשש שספרדי יעלה לס"ת אשכני או תימני הכתוב בגירסה אחרת, וז"ל: "ומצאנו עוד שינוי בתיבת פצוע דכה, שאצלינו כותבים דכה בה"א, ואצל התימנים כתוב דכא באל"ף, וכמו שכתב בספר סערות תימן. אכן גם בכמה ספרי תורה של האשכנזים כתוב דכא באל"ף. והנה המנחת שי (דברים כג ב') כתב, שבכמה ספרים קדמונים כתוב דכא באל"ף. וכן דעת הרד"ק. ובעל אור תורה כתב דכה בה"א, שכן כתוב בכל ספרי תורה של הספרדים. וכן כתב הרמ"ה שצריך לכתוב דכה בה"א, ושכן נראה לו עיקר. ע"ש. וכן העלה בשו"ת תשובה מאהבה חלק א' (סימן עא), ושכן הוא בספר תורה שכתב הגאון רבי יונה לנדסופר בכתב יד קדשו. ושכן הוא בחומשים שנדפסו באמשטרדם שנת תקי"א בהסכמת גאוני פראג, שצריך לכתוב דכה בה"א, ומכל מקום בדיעבד אם נכתב דכא באל"ף, אין אני מורה למחוק ולכתוב ה"א במקומו. ע"כ. וכן העלה בשו"ת בית אפרים (חלק יורה דעה סימן סד). ואמנם מרן החיד"א בספר לדוד אמת (סימן יא אות טז) כתב, שצריך לכתוב דכה בה"א, ואם נמצא כתוב באל"ף אין לקרות בו אלא רק כשאין ספר תורה אחר ובלי ברכות התורה. ע"ש. אך מרן החיד"א עצמו בשיורי ברכה יורה דעה (סימן רעה סק"ג) כתב בשם הכנסת הגדולה בשו"ת בעי חיי (חלק יורה דעה סימן רלג), שאף שלכתחלה צריך לכתוב דכה בה"א, אם נכתב באלף לא נפסל, ושכן דעת אחיו הגאון רבי יהושע בנבנשתי בעל שדה יהושע. ע"ש. וכן העלה בשו"ת זרע אמת חלק ג' (חלק יורה דעה סימן קמא) שהביא מה שכתב בספר לדוד אמת, וכתב, ובאמת שהדבר תלוי במחלוקת הנוסחאות והמסורות כמו שכתב במנחת שי, ובשו"ת בעי חיי כתב מאן דכתב הכי לא משתבש וכו', ואם בא הסופר לשאול, יש לומר לו, ששניהם כאחד טובים, והטוב בעיניך עשה. אלא ששוב הביא תשובת אחיו הגאון בעל שדה יהושע שכתב, שלכתחלה טוב לכתוב דכה בה"א, ומכל מקום אין לפסול ספר תורה שכתוב בו דכא באל"ף. וסיים הזרע אמת, לכן שמע בקולי איעצך תניח הספרים כמות שהם, כי שב ואל תעשה עדיף. ע"כ. גם בשו"ת מעיל צדקה (סימן כט) כתב, שבתיבת דכה כמו שנמצא בספר תורה כן יהיה, ולכתחלה יכתוב הסופר דכה בה"א. ע"ש. (וכמו שכתב התשובה מאהבה הנ"ל בשמו). וכן כתב הגאון רבי חיים פלאג'י בספר חיים (סימן כא דף עג ע"א), שאם נמצא בספר תורה דכא באל"ף כשר. וכן כתב בספר השומר אמת (סימן טז אות ב'). ועיין עוד בספר שאלת דוד שבסוף פסקי הלכות (יד דוד סימן א'), שהעלה גם כן שלכתחלה צריך לכתוב בה"א, ובדיעבד שנכתב באל"ף אין לפסול. ע"ש. אתה הראת לדעת כי גם בספרי תורה של אשכנזים רובם כותבים דכה בה"א, כמו שנהגו לכתוב בספרי תורה של הספרדים". וראה שם שהאריך עוד בעניין שאר השינויים בס"ת תימני, ושיש להם גירסאות מקדמונים ושאין להגיה או לתקן ס"ת אלו. ולכן אפילו ס"ת תימנים שהם שונים מס"ת ספרדים ואשכנזים, אין חלילה בכח פוסק לפסול אותם, כיון שיש להם מסורת עתיקת יומין. הרמב"ם (ס"ת ח', ה') סמך ידיו על הספר שהגיהו המגיה הנודע בן אשר, שדקדק בו שנים, וספר זה הוא הספר שהיה נפוץ במצרים, והיה לפני כן בירושלים והוא המקור להגהות של כל הספרים. לפי מסורות שונות הספר שהרמב"ם דיבר עליו הוא כתר ארם צובא, ואף שאין לנו כיום את כולו, מכל מקום ספרים רבים הועתקו ממנו, וספרי תורה התימנים הם הקרובים ביותר לנוסח זה. מאידך יש ראשונים (המיוחסות לרמב"ן רל"ב, המאירי קידושין ל. ועוד) לא הסכימו עם דברי הרמב"ם, וסברו שאין העדפה לס"ת שהגיה בן אשר, וכל מסורת שסמכו עליה רבים במשך שנים רבות ניתן לסמוך עליה והיא כשרה לס"ת. וכתב בספר דברי שלום (יו"ד סי' ער"ה) שע"פ דברי האריז"ל (טעמי המצות האזינו ק"ט:) אין קפידה בכתיבת ס"ת כפי איזו שיטה שתהיה, וכל ס"ת הנכתב באחת משיטות הפוסקים כשר, ואף שרבנו האריז"ל סבר ששיטת הרמב"ם עיקר, מכך שציוה לכתוב לו ס"ת כהרמב"ם. מכל מקום מדבריו מובן שלא חשש לשיטה כזו או אחרת בדוקא, כיון כל השיטות כשרות לכתחילה כאמור ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. ומעין זה כתב כה"ח (קמ"ג סקל"ד) לגבי השינוי בין דכה לדכא, שהכל אמת שאין להמנע מכך שספרדי יעלה לס"ת אשכנזי ולהיפך, ולגבי מה שהחמיר שם לגבי ס"ת תימני, עיין לעיל מה שכתבנו בזה בעניין המסורת המדויקת של בני תימן.
בברכה רבה,