שאלה:
שלום וברכה לרב. אשמח לדעת מהי החשיבות שיהיה לכל אדם רב ולשמש אותו כמו שכתוב בחז"ל. הרי היום בעידן המודרני ניתן לשמוע שיעורים מרבנים בכל העולם ואפשר לקבל תשובות בהלכה ברגעים ספורים, האם אדם חייב רב ולפגוש אותו בפועל וללמוד ממנו הנהגות וכדומה? או שבימינו שאפשר ללמוד ע"י ריבוי של ספרים בכל נושא ובפרט ע"י המכשירים הטכנולוגים, ניתן לוותר על כך? הרי אפילו שיעור חי אפשר לקיים ב"זום" וכדומה כמו שהתרבה לאחרונה בתקופת הקורונה.
תשובה:
שלום רב לשואל היקר.
השאלה שכבודו שואל נשאלת רבות בניסוחים שונים. הדברים שאתה מעלה, שבעידן הטכנולוגי ניתן לשמוע שיעורים מרבנים שונים ולקבל תשובות בהלכה ומעבר לכך, ניתן לקיים שיעור חי ב'זום' וכדומה וכפי שציינת, אין ספק שיש בכך ברכה לעולם כולו. עם זאת צריך לדעת שאף שהטכנולוגיה יכולה למנף ולסייע בלימוד התורה ובלמידה מפי רב כזה או אחר, מכל מקום אין להשוות זאת לתלמיד הלומד מפי רבו, פנים בפנים, שמדריך אותו ומעביר לו את התורה המסורה לו מרבותיו באופן חי, בצורה ישירה ופרטנית. ונבאר בס"ד את הדברים.
את הקשר הקבוע והאישי מרב לתלמיד ניתן ללמוד מדברי רבותינו ז"ל שציוו (אבות א' ו'): "עשה לך רב", וכידוע ישנו חיוב מיוחד במשך השנה "להקביל פני רבו ברגל", כמבואר בש"ס (ר"ה טז: סוכה כז:), ובשו"ע מבואר (או"ח ש"א ד') שנחשב הדבר לדבר מצוה של ממש, ומצוה זו שייכת גם בר"ח ובשבתות (מג"א שם), ולומדים ממצוה זו את החשיבות לשמור על קשר קבוע עם הרב, ואף אם נמצאים במקום מרוחק (ריטב"א ר"ה שם, וראה בבני יששכר בפנימיות הדברים).
חז"ל קבעו (ברכות ז:) "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה", הן בפן הלימודי, והן בצד המעשי של החיים, המפגש החי עם הרב בענייני "חול", בבחינת מה שאמרו חז"ל (סוכה כא:) "אפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד". לצערנו בדורנו נראה שצריך לחזק את חשיבות הדברים, שהרי כבר למדונו חז"ל (ברכות מז:) שללא זה, "אפילו קרא ושנה ולא שמש ת"ח – הר"ז עם הארץ", ובפרקי אבות (אבות ו' ה') מובא שאחד מקנייני התורה, הוא "שימוש חכמים". וזהו היסוד במסכת אבות שמדברת על השתלשלות הקבלה שבכל דור ודור, ועל שם זה נקראת "מסכת אבות", ובכך מקיימים "מילי דאבות" (ראה ליקוטי הלכות נזקי שכנים ב' ד').
מה שכתבנו בפן הלימודי, אין הכוונה ללימוד שכלי גרידא, אלא גם ראיית פניו ושימת לב לדרך בה התורה יוצאת מפיו. בגמ' (כריתות ו., הוריות יב.) מסופר על רב משרשיא שהדריך את בניו בצורה מעשית איך ללמוד מרבם, ואמר להם שישבו לפני רבם ויביטו לתורה היוצאת מפיו, כדברי הפס' (ישעיהו ל' כ'): "והיו עיניך ראות את מוריך", יש הבנה מיוחדת כאשר רואים את פני הרב ואת הדרך בא הוא מביע את התורה בכל חושיו ואבריו (ראה מהרש"א חידושי אגדות הוריות יב., ספר המידות ערך צדיק).
בביאור הדברים כותב הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תע"ב): "כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו, ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתיר וכו' וזה הוא שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך', וזהו 'והתיצבו שם עמך ואצלתי מן הרוח וכו', וכן התהלל רבינו הקדוש שאם היה רואה את פני רבו היה מגיע למדרגה עליונה".
הרשב"ץ, שהיה מגדולי הפוסקים בזמנו, ביאר (מגן אבות א' ו') שכוונת חז"ל (שם) באומרם: "עשה לך רב", היינו לזכות לתורה באמת, מעבר לתפיסה השכלית המצומצמת שלנו, וז"ל: "יש דברים שצריך קבלה מהראשונים בפירושיהם, ואם אדם סומך על הבנתו יטעהו והוא לא ירגיש, ועל זה אמר הכוזרי: 'מפי סופרים ולא מפי ספרים'". ובפרט אם מדובר בפנימיות התורה, כדברי המדרש (ויקרא רבה ג' ז', ובתנא דבי אליהו רבה ז'): "קרא ושנה ולא שימש עדיין ת"ח, דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה".
מרן הגרא"י קוק זצ"ל, כתב באורות הקודש: "עמקי הסודות האלוקיים, פשוט שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלקי חדר לתוך נשמתם". בדרך זו, מבאר הרמח"ל (מסילת ישרים ג' ב') שניתן לצאת מ"המבוך" של התעתועים העוה"ז, כלומר ע"י אמונה ושמיעה בכל החכמים שכבכר יצאו מהמבוך, "ורואים כל הדרכים לעיניהם בברור".
ובספר ליקוטי הלכות (הלכו שלוחין ד'-ח') מספר הגה"ק רבי נתן על רבו המובהק, שקודם הסתלקותו מעולם, הזהיר אותו לכתוב "אזהרה הגדולה הזאת", והיא ש"כל אדם שבעולם מקטן ועד גדול צריך לזהר בזה מאד כל ימיו – לבקש ולחפש רבי אמתי כזה", והוא מדגיש בהמשך שאין דור יתום, ובכל דור נמצאים גדולי דור צדיקים, המקיימים את העולם ומעבירים את המסורת של התורה (ראה שם חיבור נפלא לספירת העומר, ההכנה למתן תורה ע"י משה רבנו ע"ה ובכך תוקן חטא אדם הראשון).
רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה י"ג), ביאר שלכן נאסר בתחילה כתיבת תושב"ע, וז"ל: "דזה היה כל לימודם תלמיד מרבו שהרב היה מגלה לו תעלומות לבו ונפתח הלב של התלמיד גם כן... דלכן לא נכתב תורה שבע"פ, דתושב"ע הוא ליבו, ומה שבלב אי אפשר לכתוב כמו שאמרו סנהדרין (לה.)". ובמקום אחר כתב (מחשבות חרוץ טו): "כל זמן שהיו כל ישראל יחד בארץ ישראל ולמדו תורה התלמידים מפי רבותיהם, נאסרה הכתיבה כדי שלא יסמכו על מה דכתיבא ומנחא, ויצטרכו ללמוד מפי הרב, דאין דומה לומד מפי רבו למפי כתבו, וכמו שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך... כי בפה מתגלה מעמקי הלב... והתלמיד השומע מפי רבו הוא משיג מה שבלבו".
אולם אין הכוונה שאין ערך בלימוד מספרים חלילה, אלא לימוד התורה העצמי של האדם וכן עם חבריו ורבותיו, חשוב ונצרך ויש בו מצוה. וכמו שכתב שם רבי צדוק: "אבל אחר שנפזרו בגלות לכל קצוות עד שאם יצטרכו ללמוד מפי רב היתה התורה משתכחת חס ושלום, הרי הכתיבה מצוה חיוביות", שהרי גם בכתב, גנוזה נפשו של הרב, וכדברי חז"ל (שבת קה.), שבתורה גנוז רצון ה' "אנא נפשי כתבית יהבית", ומתוך המעטה החיצוני של הכתוב, ניתן להבין את פנימיות הדברים (ראה בתניא פרק ד', ורסיסי לילה נ"ו, ליקוטי מוהר"ן ח"א קע"ג).
הגה"ק רבי פנחס הורוביץ שהיה רב רבנן (תלמידו היה מרן החת"ס ועוד), כותב בספרו ההפלאה (על מסכת כתובות צו.) ש"שימוש", הכוונה לדבקות של רב בתלמיד, והוא מבאר שם את המימרא של רבי יוחנן: "כל המונע תלמידו מלשמשו - כאילו מונע ממנו חסד, שנא': למס מרעהו חסד. רב נחמן בר יצחק אומר. אף פורק ממנו יראת שמים", משום שא"א להדבק בשכינה אלא דרך דבקות בת"ח. והוא מחלק שם בין ת"ח מופלגים וצדיקים שיכולים להגיע לדבקות בה' דרך לימוד התורה, לבין יתר העם, שצריכים תיווך, אחרת דבר זה מן הנמנע עבורם.
וז"ל (שם): " כי הת"ח העוסקים בתורה תמידי והם דברי אלהים חיים כמ"ש בזוהר הוא ואורייתא חד. א"כ הוא מתדבק נפשו בחלקו בתורה שהוא שורש נשמתו כידוע, אבל יתר העם שאינם מגיעים למעלה זו, או אפי' העוסק בתורה והוא מן התלמידים שלא שמשו עדיין כל צרכן אשר לא ישיגו אור התורה אף שעוסקים בה, הוא מן הנמנע שידבק בשורש נשמתו. אך ע"ז נאמר יעקב חבל נחלתו כמו שהחבל חזק מאוד והוא ע"י דביקות נימא בנימא, כן ישראל כל אחד מתדבק בצדיק וחכם ממנו בשמושו ודביקות אליו וזה בזה עד כי יתחזקו ויעלו כולם בחבל נחלת ה' ובו תדבקון. וזה שאמרו חז"ל במרע"ה שאמר לכל ישראל ובו תדבקון והוא מן הנמנע אם לא ע"י דביקות ת"ח כנ"ל".
ודאי ששמיעת שיעורי תורה מפי ת"ח ורבנים זה דבר גדול, אולם קשר אמיץ ופנימי עם רב בעל שיעור קומה וגדלות תורנית שאתה מעריך אותו, ולומד ממנו דרכה של תורה, אין למעלה ממנו, ודבר זה נלמד מאלישע ורבו, אליהו הנביא, כפי שכתב המהר"ל (דרך חיים אבות ו' ז'): "אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, ופירוש דבר זה כי המשמש את התלמיד חכם הנה התלמיד מתחבר אל הרב ע"י שמושה של תורה ובזה התלמיד מקבל מן הרב, כי אין ספק כי כאשר תקרב הפתילה אל הנר, שהנר מדליק הפתילה, וכך כאשר התלמיד לומד מן הרב, שאין התקרבות אל הרב כאשר ילמד ממנו, כמו שהוא משמש ת"ח, שהוא התקרבות אל הת"ח בעצמו ומקבל ממנו".
כאמור, שני הדברים נצרכים, לימוד תורה מפי ספרים, וכן לימוד תורה מפי סופרים, אלא שהאחרון שבהם, גדול במעלה ובחשיבות. ובעניין זה כתב האדמו"ר הריי"צ (מלויבאוויטש בספר השיחות התש"א ב' ניסן ג'): "לימודה של תורה הוא גוף, שימושה של תורה היא נשמה. גוף בלי נשמה זה מת רחמנא ליצלן... והחיים האמיתיים הם כשישנם שני הדברים... יהודי של 'לימודה' יכול להיות למדן ירא שמים ובעל מידות טובות, הוא קם בבוקר בהשכמה והולך מיד לביכנ"ס להתפלל בציבור, לומד שיעור הלכה, משתתף בשיעורי הלימודים ועובד בהחזקת תורה ובטובת הרבים, אך כל זה הוא מת, בלי נשמה. יהודי של 'שימושה' יכול להיות שאין הוא למדן כזה, אך כל מה שהוא עושה הוא בחיות, בתענוג, הוא עצמו חי, וכל מה שהוא עושה, הרי זה בחיות וברגש".
ואם כן ע"פ האמור ניתן להבין את החשיבות של מאמר חז"ל "עשה לך רב" באופן היותר עמוק, המתפרש במשנה הנמצאת באותו הפרק (אבות א' ד'): "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם", כלומר המבקש תורה באמת, חייב להפגש עם רבו שהוא ספר תורה חי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, דרך תורתו וכל הלך חייו. ההתבוננות ברב בקיומו את הפס' (משלי ג' ו') "בכל דרכיך דעהו", כלומר איך ניתן לעבוד את ה' בכל דבר ועניין שהאדם נפגש איתו בעולם הזה, מביאה את האדם לידיעה אמתית בתורה, ומהי תורת חיים, ובהבנה זו "כל גופי תורה תלויים" (ברכות סג.).
חשוב להוסיף, שלכל אדם יש דרך מיוחדת משלו, והוא צריך לגלות את האות המיוחדת שלו בתורה, בשביל זה הרב צריך להעמיד תלמידים שיכולים לעמוד בכוחות עצמם, וכפי שאומרים בשם הרבי מקוצק: "העמידו תלמידים הרבה – תלמידים שישכילו לעמוד על רגליהם שלהם". הרב צריך להתהלך לרוחו של כל אחד מתלמידיו, כפי שהורה לנו שלמה המלך "חנוך לנער ע"פ דרכו", כלומר ע"פ דרכו של כל אחד ואחד (חובת התלמידים הקדמה עמ' ט').
אדם צריך לחפש לו רב שהוא רואה בו שלימות של מידות ויראת שמיים יחד עם גדלות בתורה, ומתקיים בו "אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו... (מועד קטן יז.). בדרך זו אדם יכול לעלות ולהתעלות בדרך העולה בית אל.
שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה.
בברכת התורה מלמדיה ולומדיה,
השאלה שכבודו שואל נשאלת רבות בניסוחים שונים. הדברים שאתה מעלה, שבעידן הטכנולוגי ניתן לשמוע שיעורים מרבנים שונים ולקבל תשובות בהלכה ומעבר לכך, ניתן לקיים שיעור חי ב'זום' וכדומה וכפי שציינת, אין ספק שיש בכך ברכה לעולם כולו. עם זאת צריך לדעת שאף שהטכנולוגיה יכולה למנף ולסייע בלימוד התורה ובלמידה מפי רב כזה או אחר, מכל מקום אין להשוות זאת לתלמיד הלומד מפי רבו, פנים בפנים, שמדריך אותו ומעביר לו את התורה המסורה לו מרבותיו באופן חי, בצורה ישירה ופרטנית. ונבאר בס"ד את הדברים.
את הקשר הקבוע והאישי מרב לתלמיד ניתן ללמוד מדברי רבותינו ז"ל שציוו (אבות א' ו'): "עשה לך רב", וכידוע ישנו חיוב מיוחד במשך השנה "להקביל פני רבו ברגל", כמבואר בש"ס (ר"ה טז: סוכה כז:), ובשו"ע מבואר (או"ח ש"א ד') שנחשב הדבר לדבר מצוה של ממש, ומצוה זו שייכת גם בר"ח ובשבתות (מג"א שם), ולומדים ממצוה זו את החשיבות לשמור על קשר קבוע עם הרב, ואף אם נמצאים במקום מרוחק (ריטב"א ר"ה שם, וראה בבני יששכר בפנימיות הדברים).
חז"ל קבעו (ברכות ז:) "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה", הן בפן הלימודי, והן בצד המעשי של החיים, המפגש החי עם הרב בענייני "חול", בבחינת מה שאמרו חז"ל (סוכה כא:) "אפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד". לצערנו בדורנו נראה שצריך לחזק את חשיבות הדברים, שהרי כבר למדונו חז"ל (ברכות מז:) שללא זה, "אפילו קרא ושנה ולא שמש ת"ח – הר"ז עם הארץ", ובפרקי אבות (אבות ו' ה') מובא שאחד מקנייני התורה, הוא "שימוש חכמים". וזהו היסוד במסכת אבות שמדברת על השתלשלות הקבלה שבכל דור ודור, ועל שם זה נקראת "מסכת אבות", ובכך מקיימים "מילי דאבות" (ראה ליקוטי הלכות נזקי שכנים ב' ד').
מה שכתבנו בפן הלימודי, אין הכוונה ללימוד שכלי גרידא, אלא גם ראיית פניו ושימת לב לדרך בה התורה יוצאת מפיו. בגמ' (כריתות ו., הוריות יב.) מסופר על רב משרשיא שהדריך את בניו בצורה מעשית איך ללמוד מרבם, ואמר להם שישבו לפני רבם ויביטו לתורה היוצאת מפיו, כדברי הפס' (ישעיהו ל' כ'): "והיו עיניך ראות את מוריך", יש הבנה מיוחדת כאשר רואים את פני הרב ואת הדרך בא הוא מביע את התורה בכל חושיו ואבריו (ראה מהרש"א חידושי אגדות הוריות יב., ספר המידות ערך צדיק).
בביאור הדברים כותב הרדב"ז בתשובה (ח"ג סי' תע"ב): "כי בהיות האדם מתכוון אל רבו ונותן אליו לבו תתקשר נפשו בנפשו, ויחול עליו מהשפע אשר עליו ויהיה לו נפש יתיר וכו' וזה הוא שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך', וזהו 'והתיצבו שם עמך ואצלתי מן הרוח וכו', וכן התהלל רבינו הקדוש שאם היה רואה את פני רבו היה מגיע למדרגה עליונה".
הרשב"ץ, שהיה מגדולי הפוסקים בזמנו, ביאר (מגן אבות א' ו') שכוונת חז"ל (שם) באומרם: "עשה לך רב", היינו לזכות לתורה באמת, מעבר לתפיסה השכלית המצומצמת שלנו, וז"ל: "יש דברים שצריך קבלה מהראשונים בפירושיהם, ואם אדם סומך על הבנתו יטעהו והוא לא ירגיש, ועל זה אמר הכוזרי: 'מפי סופרים ולא מפי ספרים'". ובפרט אם מדובר בפנימיות התורה, כדברי המדרש (ויקרא רבה ג' ז', ובתנא דבי אליהו רבה ז'): "קרא ושנה ולא שימש עדיין ת"ח, דומה למי שנעלמו ממנו סתרי תורה".
מרן הגרא"י קוק זצ"ל, כתב באורות הקודש: "עמקי הסודות האלוקיים, פשוט שאין להבינם בבירורם בשכל האנושי, אלא על פי הקבלה, מאנשים מופלאים, שהאור האלקי חדר לתוך נשמתם". בדרך זו, מבאר הרמח"ל (מסילת ישרים ג' ב') שניתן לצאת מ"המבוך" של התעתועים העוה"ז, כלומר ע"י אמונה ושמיעה בכל החכמים שכבכר יצאו מהמבוך, "ורואים כל הדרכים לעיניהם בברור".
ובספר ליקוטי הלכות (הלכו שלוחין ד'-ח') מספר הגה"ק רבי נתן על רבו המובהק, שקודם הסתלקותו מעולם, הזהיר אותו לכתוב "אזהרה הגדולה הזאת", והיא ש"כל אדם שבעולם מקטן ועד גדול צריך לזהר בזה מאד כל ימיו – לבקש ולחפש רבי אמתי כזה", והוא מדגיש בהמשך שאין דור יתום, ובכל דור נמצאים גדולי דור צדיקים, המקיימים את העולם ומעבירים את המסורת של התורה (ראה שם חיבור נפלא לספירת העומר, ההכנה למתן תורה ע"י משה רבנו ע"ה ובכך תוקן חטא אדם הראשון).
רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה י"ג), ביאר שלכן נאסר בתחילה כתיבת תושב"ע, וז"ל: "דזה היה כל לימודם תלמיד מרבו שהרב היה מגלה לו תעלומות לבו ונפתח הלב של התלמיד גם כן... דלכן לא נכתב תורה שבע"פ, דתושב"ע הוא ליבו, ומה שבלב אי אפשר לכתוב כמו שאמרו סנהדרין (לה.)". ובמקום אחר כתב (מחשבות חרוץ טו): "כל זמן שהיו כל ישראל יחד בארץ ישראל ולמדו תורה התלמידים מפי רבותיהם, נאסרה הכתיבה כדי שלא יסמכו על מה דכתיבא ומנחא, ויצטרכו ללמוד מפי הרב, דאין דומה לומד מפי רבו למפי כתבו, וכמו שנאמר: והיו עיניך רואות את מוריך... כי בפה מתגלה מעמקי הלב... והתלמיד השומע מפי רבו הוא משיג מה שבלבו".
אולם אין הכוונה שאין ערך בלימוד מספרים חלילה, אלא לימוד התורה העצמי של האדם וכן עם חבריו ורבותיו, חשוב ונצרך ויש בו מצוה. וכמו שכתב שם רבי צדוק: "אבל אחר שנפזרו בגלות לכל קצוות עד שאם יצטרכו ללמוד מפי רב היתה התורה משתכחת חס ושלום, הרי הכתיבה מצוה חיוביות", שהרי גם בכתב, גנוזה נפשו של הרב, וכדברי חז"ל (שבת קה.), שבתורה גנוז רצון ה' "אנא נפשי כתבית יהבית", ומתוך המעטה החיצוני של הכתוב, ניתן להבין את פנימיות הדברים (ראה בתניא פרק ד', ורסיסי לילה נ"ו, ליקוטי מוהר"ן ח"א קע"ג).
הגה"ק רבי פנחס הורוביץ שהיה רב רבנן (תלמידו היה מרן החת"ס ועוד), כותב בספרו ההפלאה (על מסכת כתובות צו.) ש"שימוש", הכוונה לדבקות של רב בתלמיד, והוא מבאר שם את המימרא של רבי יוחנן: "כל המונע תלמידו מלשמשו - כאילו מונע ממנו חסד, שנא': למס מרעהו חסד. רב נחמן בר יצחק אומר. אף פורק ממנו יראת שמים", משום שא"א להדבק בשכינה אלא דרך דבקות בת"ח. והוא מחלק שם בין ת"ח מופלגים וצדיקים שיכולים להגיע לדבקות בה' דרך לימוד התורה, לבין יתר העם, שצריכים תיווך, אחרת דבר זה מן הנמנע עבורם.
וז"ל (שם): " כי הת"ח העוסקים בתורה תמידי והם דברי אלהים חיים כמ"ש בזוהר הוא ואורייתא חד. א"כ הוא מתדבק נפשו בחלקו בתורה שהוא שורש נשמתו כידוע, אבל יתר העם שאינם מגיעים למעלה זו, או אפי' העוסק בתורה והוא מן התלמידים שלא שמשו עדיין כל צרכן אשר לא ישיגו אור התורה אף שעוסקים בה, הוא מן הנמנע שידבק בשורש נשמתו. אך ע"ז נאמר יעקב חבל נחלתו כמו שהחבל חזק מאוד והוא ע"י דביקות נימא בנימא, כן ישראל כל אחד מתדבק בצדיק וחכם ממנו בשמושו ודביקות אליו וזה בזה עד כי יתחזקו ויעלו כולם בחבל נחלת ה' ובו תדבקון. וזה שאמרו חז"ל במרע"ה שאמר לכל ישראל ובו תדבקון והוא מן הנמנע אם לא ע"י דביקות ת"ח כנ"ל".
ודאי ששמיעת שיעורי תורה מפי ת"ח ורבנים זה דבר גדול, אולם קשר אמיץ ופנימי עם רב בעל שיעור קומה וגדלות תורנית שאתה מעריך אותו, ולומד ממנו דרכה של תורה, אין למעלה ממנו, ודבר זה נלמד מאלישע ורבו, אליהו הנביא, כפי שכתב המהר"ל (דרך חיים אבות ו' ז'): "אלישע בן שפט אשר יצק מים ע"י אליהו, למד לא נאמר אלא יצק, ופירוש דבר זה כי המשמש את התלמיד חכם הנה התלמיד מתחבר אל הרב ע"י שמושה של תורה ובזה התלמיד מקבל מן הרב, כי אין ספק כי כאשר תקרב הפתילה אל הנר, שהנר מדליק הפתילה, וכך כאשר התלמיד לומד מן הרב, שאין התקרבות אל הרב כאשר ילמד ממנו, כמו שהוא משמש ת"ח, שהוא התקרבות אל הת"ח בעצמו ומקבל ממנו".
כאמור, שני הדברים נצרכים, לימוד תורה מפי ספרים, וכן לימוד תורה מפי סופרים, אלא שהאחרון שבהם, גדול במעלה ובחשיבות. ובעניין זה כתב האדמו"ר הריי"צ (מלויבאוויטש בספר השיחות התש"א ב' ניסן ג'): "לימודה של תורה הוא גוף, שימושה של תורה היא נשמה. גוף בלי נשמה זה מת רחמנא ליצלן... והחיים האמיתיים הם כשישנם שני הדברים... יהודי של 'לימודה' יכול להיות למדן ירא שמים ובעל מידות טובות, הוא קם בבוקר בהשכמה והולך מיד לביכנ"ס להתפלל בציבור, לומד שיעור הלכה, משתתף בשיעורי הלימודים ועובד בהחזקת תורה ובטובת הרבים, אך כל זה הוא מת, בלי נשמה. יהודי של 'שימושה' יכול להיות שאין הוא למדן כזה, אך כל מה שהוא עושה הוא בחיות, בתענוג, הוא עצמו חי, וכל מה שהוא עושה, הרי זה בחיות וברגש".
ואם כן ע"פ האמור ניתן להבין את החשיבות של מאמר חז"ל "עשה לך רב" באופן היותר עמוק, המתפרש במשנה הנמצאת באותו הפרק (אבות א' ד'): "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם", כלומר המבקש תורה באמת, חייב להפגש עם רבו שהוא ספר תורה חי בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, דרך תורתו וכל הלך חייו. ההתבוננות ברב בקיומו את הפס' (משלי ג' ו') "בכל דרכיך דעהו", כלומר איך ניתן לעבוד את ה' בכל דבר ועניין שהאדם נפגש איתו בעולם הזה, מביאה את האדם לידיעה אמתית בתורה, ומהי תורת חיים, ובהבנה זו "כל גופי תורה תלויים" (ברכות סג.).
חשוב להוסיף, שלכל אדם יש דרך מיוחדת משלו, והוא צריך לגלות את האות המיוחדת שלו בתורה, בשביל זה הרב צריך להעמיד תלמידים שיכולים לעמוד בכוחות עצמם, וכפי שאומרים בשם הרבי מקוצק: "העמידו תלמידים הרבה – תלמידים שישכילו לעמוד על רגליהם שלהם". הרב צריך להתהלך לרוחו של כל אחד מתלמידיו, כפי שהורה לנו שלמה המלך "חנוך לנער ע"פ דרכו", כלומר ע"פ דרכו של כל אחד ואחד (חובת התלמידים הקדמה עמ' ט').
אדם צריך לחפש לו רב שהוא רואה בו שלימות של מידות ויראת שמיים יחד עם גדלות בתורה, ומתקיים בו "אם דומה הרב למלאך ה' – יבקשו תורה מפיו, ואם לאו... (מועד קטן יז.). בדרך זו אדם יכול לעלות ולהתעלות בדרך העולה בית אל.
שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי התורה.
בברכת התורה מלמדיה ולומדיה,
בברכה רבה,